<h1>ראב"ן שו"ת סימן י"ד</h1>
<h2>דף צז:</h2>
ועל הכחל שנמלח עם הבשר, סתמתה דבריך ולא פירשתה, אם נאכל מחמת מלחו אם לאו, אם תלוש אם מחובר בבשר. שאם נאכל מחמת מלחו, לאו רותח הוא, והוי צונן וצונן, ומותר בהדחה, ואפי' היה חתיכת חלב. ואם אינו נאכל מחמת מלחו דהוא רותח ויש ס' בהיתר כדי לבטלו, מאי תיבעי לך כל איסור שבתורה שלא במינו בס', וכחל ובשר ב' מינין הן דבתר שמא אזלינן כרבא [ע"ז ס"ו.]. דילמא בשאין ס' בהיתר ואין נאכל מחמת מלחו מבעיא לך, הא נמי לא תבעי לך, דסתם מליחת בשר בכלי מנוקב הוא וכמו שדם של חבירתה אינה אוסרת דכל זמן שזו פולטת זו פולטת וכשזו נחה זו נחה, לעניין כחל נמי כל זמן שהבשר פולט דם, הכחל פולט חלב, וכשנח הבשר נח הכחל, וק"ו, דם דאורייתא אינו אוסר, חלב (סחוט) [שחוטה] דרבנן אוסר בתמיה. וא"ת דם מישרג שריג ונופל מעל החתיכה ואינו אוסרו, אבל חלב מיסרך סריך ונדבק בחתיכה ואוסרה, הא דריש מרימר [קי"א.] הילכתא בין כחלא בין כבדא תותי בשרא שרי דאין הדם והחלב שבהן זב על הבשר שהבשר למעלה מהן, עילוי בשרא דיעבד שרי, אף ע"פ שדם וחלב זב על הבשר שתחתיהן, דדם מישרג שריג ונופל, וחלב אע"ג דסריך חלב שחוטה דרבנן, הילכך אפי' אותה חתיכה שתחתיהן ידיח ודיו. ועוד דרתיחה דקאמר שמואל [צ"ז:] מלוח הרי כרותח, צלי קאמר ובצלי הרי אמרינן דיעבד שרי. הילכך בין דבוק בכפל שקורין פלאנק, בין תלוש ונמלח עמו אפי' מליחה שאינו נאכל מחמת מלחו שרי בדיעבד, כדפסק מרימר הילכתא משום דחלב שחוטה דרבנן ומקילנן ביה בדיעבד, ויחתוך הכחל מן הכפל וידיח יפה כל אחד וא' ויבשל כל אחד וא' לבדו ומותר, ואע"ג דלעניין כי נצלו ביחד לא (אמרי) [בעינן] הדחה, מיהו היכא דאפשר להדיח יפה הוא שידיח. והא דרב מרי [קי"ב:] דאימלחה ליה חתיכה דנבילה בהדי דשחוטה ואתא לקמיה דרבא וא"ל הטמאים לאסור צירן ורוטבן, צירן הוא שמנונית הנבילה שהמלח מוציא ונבלע בשחוטה, [ו]בנמלחו בכלי שאינו מנוקב קמיירי, ואפי' היו שניהם שחוטים [הוי] אסרינן משום דם דבלעי אלא כך היה מעשה, דאי בכלי מנוקב לא היה אוסר דקיי"ל דכל זמן שזו פולטת זו פולטת וכשזו נחה זו נחה, והיינו דקא פריך עליה וליפשוט ליה מדשמואל דאמר מלוח הרי הוא כרותח ובלעו מן הדם שמונחין בתוכו אחרי נוח מפליטתן ולהכי אסור, ומשני אי מהתם הוה אמינא ה"מ דנאסרה השחוטה, משום דם המונחת בתוכו שבולעת השחוטה, אבל משום ציר דנבילה לא תיתסר השחוטה, קמ"ל דנאסרה משום ציר אם אחרי פליטתן הדם הונחו יחד. א"נ מלוחה דרב מרי בכלי מנוקב ורבא משום ציר דוקא אסר ליה דציר חזק הוא ונבלע, ואם היו צולין נבילה ושחוטה יחד היה אוסר משום ציר, אע"ג דלא אסר לה משום דם דמישרג שריג, במליחה נמי אע"ג דלא אסר משום דם בכלי מנוקב משום ציר אוסר, אבל כחל שרי כדפרי'. ומהנהו אטמהתא [צ"ז:] דאימלחו בי ריש גלותא בגידא נשיא לא ילפינן מידי להכא, דאיכא למימר דמאן דשרי סבר אין בגידין בנותן טעם ואפי' בנתבשל הוי שרי. מיהו הא גמרינן מינה דכל איסור הנצלה עם ההיתר ואינו אוסרו, במליחה נמי לא אסר ליה, מדא"ל רב אשי לרבינא מאי דעתך דאסרת ירך שנמלח בה גיד הנשה כדשמואל דאמר מליח הרי הוא כרותח והאמר שמואל לא שנו אלא שנתבשל בה אבל נצלה בה קולף עד שמגיע לגיד ואמאי אסרת ליה, אלמא מליח כצלי, וממילא דבר האוסר בצלי כגון חלב וציר של חתיכה טמאים אוסר במליחה. ומטיבותיה דמר דבריי דברים ומנוזותיה ולא כלום. ופי' דמילתא דשמואל הכי הוא, כל איסור והיתר שנאסרו יחד בבישול, אם כבשן יחד הרי הוא כבישול, ואם מלחן יחד הרי הן כאלו נצלו יחד, וגיד הנשה וכבד וכחל האוסר את הבשר בבישול, אוסר נמי בכבישה למ"ד יש בגידין בנותן טעם, אבל בצלי אין אוסר, כדאמרי' בכבד וכחל עילוי בשרא בדיעבד שרי, ובגיד הנשה אמרי' אבל נצלה קולף והולך עד שמגיע לגיד, במליח נמי לא אסרי, אבל בחלב דאוסר בצלי כדאמר [צ"ז.] שאני חלב דמפעפע אוסר נמי במליחה אם נמלח עם הבשר אם אין שישים. וכן חתיכה של נבילה שאוסרת משום ציר ומשום רוטב נראה לי דאוסרת בצלי, דציר ורוטב דנבילה מפעפעין בבישרא כשרה, וכיון דהכי במליחה נמי אוסר אם אין ששים בהיתר לבטלו. ובשנת תתק"ב לפרט הובא לפני כפל אחד יבש בין פסח לעצרת אשר נמלח בכסליו בעת שנמלח בשר לייבש והיה הכחל דבוק בכפל ונחתך הכפל לחתיכות עם הכחל ובשר אחר יבש עמו אך לא היה ס' בבשר וברוטב לבטל החתיכה שעליו הכחל, ואסרתי הכל אע"פ שהיה הכחל יבש ולא היה בו חלב שלא חילקו חכמים בין מניקה שיש בו חלב לשאין מניקה שאין בו חלב ואסרו הכל בבישול אלא אם כן יבטל בס', ושאר בשר יבש שהיה בבית שלא נתבשל [עמו] היתרתי כדפרישית לעיל דחלב שחוטה דרבנן ומקילינן ביה בדיעבד בין בצלי בין במליחה שהוא כצלי, ועוד דאיכא למימר שמא זה הכפל שהכחל [בו] כשנמלח (בו) ניתן בכלי בשוליו והכחל למטה וכלי מנוקב היה וזב החלב דרך נקבי דדי הכחל לשולי הכלי ולא נגע בבשר, ואי נמי נגע כגון שהיה החתיכה בין החתיכות ובלעו החלב שיצא, דילמא אותן חתיכות כבר (נתעכלו) [נאכלו] ואלו כשירות הן ואחזוקי איסורא מספיקה לא מחזקינן. ועוד אפי' אמרי' דין כחל על כל החתיכה, הרי היו בכלי שנמלחו בו יותר מס' חתיכות ואפי' אם נתבשלה עמהם היו מבטלין [אותה], וכל שכן במליחה שאינה כבישול אלא כצלי שמבטלין אותה, ומצינו בצלייה קולא מן הבישול כדאמר לעיל כחלא עילוי בישרא בדיעבד שרי, ואם נתבשל עם הבשר אוסר, וכן בגיד הנשה אמרינן [צ"ו:] למאן דאמר יש בגידין בנותן טעם לא שנו אלא שנתבשל בה אבל נצלה בה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד, אלמא אינו אוסר בצלי והוא הדין למליחה.
<h2>דף קיא.</h2>
ועל הכחל שנמלח עם הבשר, סתמתה דבריך ולא פירשתה, אם נאכל מחמת מלחו אם לאו, אם תלוש אם מחובר בבשר. שאם נאכל מחמת מלחו, לאו רותח הוא, והוי צונן וצונן, ומותר בהדחה, ואפי' היה חתיכת חלב. ואם אינו נאכל מחמת מלחו דהוא רותח ויש ס' בהיתר כדי לבטלו, מאי תיבעי לך כל איסור שבתורה שלא במינו בס', וכחל ובשר ב' מינין הן דבתר שמא אזלינן כרבא [ע"ז ס"ו.]. דילמא בשאין ס' בהיתר ואין נאכל מחמת מלחו מבעיא לך, הא נמי לא תבעי לך, דסתם מליחת בשר בכלי מנוקב הוא וכמו שדם של חבירתה אינה אוסרת דכל זמן שזו פולטת זו פולטת וכשזו נחה זו נחה, לעניין כחל נמי כל זמן שהבשר פולט דם, הכחל פולט חלב, וכשנח הבשר נח הכחל, וק"ו, דם דאורייתא אינו אוסר, חלב (סחוט) [שחוטה] דרבנן אוסר בתמיה. וא"ת דם מישרג שריג ונופל מעל החתיכה ואינו אוסרו, אבל חלב מיסרך סריך ונדבק בחתיכה ואוסרה, הא דריש מרימר [קי"א.] הילכתא בין כחלא בין כבדא תותי בשרא שרי דאין הדם והחלב שבהן זב על הבשר שהבשר למעלה מהן, עילוי בשרא דיעבד שרי, אף ע"פ שדם וחלב זב על הבשר שתחתיהן, דדם מישרג שריג ונופל, וחלב אע"ג דסריך חלב שחוטה דרבנן, הילכך אפי' אותה חתיכה שתחתיהן ידיח ודיו. ועוד דרתיחה דקאמר שמואל [צ"ז:] מלוח הרי כרותח, צלי קאמר ובצלי הרי אמרינן דיעבד שרי. הילכך בין דבוק בכפל שקורין פלאנק, בין תלוש ונמלח עמו אפי' מליחה שאינו נאכל מחמת מלחו שרי בדיעבד, כדפסק מרימר הילכתא משום דחלב שחוטה דרבנן ומקילנן ביה בדיעבד, ויחתוך הכחל מן הכפל וידיח יפה כל אחד וא' ויבשל כל אחד וא' לבדו ומותר, ואע"ג דלעניין כי נצלו ביחד לא (אמרי) [בעינן] הדחה, מיהו היכא דאפשר להדיח יפה הוא שידיח. והא דרב מרי [קי"ב:] דאימלחה ליה חתיכה דנבילה בהדי דשחוטה ואתא לקמיה דרבא וא"ל הטמאים לאסור צירן ורוטבן, צירן הוא שמנונית הנבילה שהמלח מוציא ונבלע בשחוטה, [ו]בנמלחו בכלי שאינו מנוקב קמיירי, ואפי' היו שניהם שחוטים [הוי] אסרינן משום דם דבלעי אלא כך היה מעשה, דאי בכלי מנוקב לא היה אוסר דקיי"ל דכל זמן שזו פולטת זו פולטת וכשזו נחה זו נחה, והיינו דקא פריך עליה וליפשוט ליה מדשמואל דאמר מלוח הרי הוא כרותח ובלעו מן הדם שמונחין בתוכו אחרי נוח מפליטתן ולהכי אסור, ומשני אי מהתם הוה אמינא ה"מ דנאסרה השחוטה, משום דם המונחת בתוכו שבולעת השחוטה, אבל משום ציר דנבילה לא תיתסר השחוטה, קמ"ל דנאסרה משום ציר אם אחרי פליטתן הדם הונחו יחד. א"נ מלוחה דרב מרי בכלי מנוקב ורבא משום ציר דוקא אסר ליה דציר חזק הוא ונבלע, ואם היו צולין נבילה ושחוטה יחד היה אוסר משום ציר, אע"ג דלא אסר לה משום דם דמישרג שריג, במליחה נמי אע"ג דלא אסר משום דם בכלי מנוקב משום ציר אוסר, אבל כחל שרי כדפרי'. ומהנהו אטמהתא [צ"ז:] דאימלחו בי ריש גלותא בגידא נשיא לא ילפינן מידי להכא, דאיכא למימר דמאן דשרי סבר אין בגידין בנותן טעם ואפי' בנתבשל הוי שרי. מיהו הא גמרינן מינה דכל איסור הנצלה עם ההיתר ואינו אוסרו, במליחה נמי לא אסר ליה, מדא"ל רב אשי לרבינא מאי דעתך דאסרת ירך שנמלח בה גיד הנשה כדשמואל דאמר מליח הרי הוא כרותח והאמר שמואל לא שנו אלא שנתבשל בה אבל נצלה בה קולף עד שמגיע לגיד ואמאי אסרת ליה, אלמא מליח כצלי, וממילא דבר האוסר בצלי כגון חלב וציר של חתיכה טמאים אוסר במליחה. ומטיבותיה דמר דבריי דברים ומנוזותיה ולא כלום. ופי' דמילתא דשמואל הכי הוא, כל איסור והיתר שנאסרו יחד בבישול, אם כבשן יחד הרי הוא כבישול, ואם מלחן יחד הרי הן כאלו נצלו יחד, וגיד הנשה וכבד וכחל האוסר את הבשר בבישול, אוסר נמי בכבישה למ"ד יש בגידין בנותן טעם, אבל בצלי אין אוסר, כדאמרי' בכבד וכחל עילוי בשרא בדיעבד שרי, ובגיד הנשה אמרי' אבל נצלה קולף והולך עד שמגיע לגיד, במליח נמי לא אסרי, אבל בחלב דאוסר בצלי כדאמר [צ"ז.] שאני חלב דמפעפע אוסר נמי במליחה אם נמלח עם הבשר אם אין שישים. וכן חתיכה של נבילה שאוסרת משום ציר ומשום רוטב נראה לי דאוסרת בצלי, דציר ורוטב דנבילה מפעפעין בבישרא כשרה, וכיון דהכי במליחה נמי אוסר אם אין ששים בהיתר לבטלו. ובשנת תתק"ב לפרט הובא לפני כפל אחד יבש בין פסח לעצרת אשר נמלח בכסליו בעת שנמלח בשר לייבש והיה הכחל דבוק בכפל ונחתך הכפל לחתיכות עם הכחל ובשר אחר יבש עמו אך לא היה ס' בבשר וברוטב לבטל החתיכה שעליו הכחל, ואסרתי הכל אע"פ שהיה הכחל יבש ולא היה בו חלב שלא חילקו חכמים בין מניקה שיש בו חלב לשאין מניקה שאין בו חלב ואסרו הכל בבישול אלא אם כן יבטל בס', ושאר בשר יבש שהיה בבית שלא נתבשל [עמו] היתרתי כדפרישית לעיל דחלב שחוטה דרבנן ומקילינן ביה בדיעבד בין בצלי בין במליחה שהוא כצלי, ועוד דאיכא למימר שמא זה הכפל שהכחל [בו] כשנמלח (בו) ניתן בכלי בשוליו והכחל למטה וכלי מנוקב היה וזב החלב דרך נקבי דדי הכחל לשולי הכלי ולא נגע בבשר, ואי נמי נגע כגון שהיה החתיכה בין החתיכות ובלעו החלב שיצא, דילמא אותן חתיכות כבר (נתעכלו) [נאכלו] ואלו כשירות הן ואחזוקי איסורא מספיקה לא מחזקינן. ועוד אפי' אמרי' דין כחל על כל החתיכה, הרי היו בכלי שנמלחו בו יותר מס' חתיכות ואפי' אם נתבשלה עמהם היו מבטלין [אותה], וכל שכן במליחה שאינה כבישול אלא כצלי שמבטלין אותה, ומצינו בצלייה קולא מן הבישול כדאמר לעיל כחלא עילוי בישרא בדיעבד שרי, ואם נתבשל עם הבשר אוסר, וכן בגיד הנשה אמרינן [צ"ו:] למאן דאמר יש בגידין בנותן טעם לא שנו אלא שנתבשל בה אבל נצלה בה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד, אלמא אינו אוסר בצלי והוא הדין למליחה.
<h2>דף קיב:</h2>
ועל הכחל שנמלח עם הבשר, סתמתה דבריך ולא פירשתה, אם נאכל מחמת מלחו אם לאו, אם תלוש אם מחובר בבשר. שאם נאכל מחמת מלחו, לאו רותח הוא, והוי צונן וצונן, ומותר בהדחה, ואפי' היה חתיכת חלב. ואם אינו נאכל מחמת מלחו דהוא רותח ויש ס' בהיתר כדי לבטלו, מאי תיבעי לך כל איסור שבתורה שלא במינו בס', וכחל ובשר ב' מינין הן דבתר שמא אזלינן כרבא [ע"ז ס"ו.]. דילמא בשאין ס' בהיתר ואין נאכל מחמת מלחו מבעיא לך, הא נמי לא תבעי לך, דסתם מליחת בשר בכלי מנוקב הוא וכמו שדם של חבירתה אינה אוסרת דכל זמן שזו פולטת זו פולטת וכשזו נחה זו נחה, לעניין כחל נמי כל זמן שהבשר פולט דם, הכחל פולט חלב, וכשנח הבשר נח הכחל, וק"ו, דם דאורייתא אינו אוסר, חלב (סחוט) [שחוטה] דרבנן אוסר בתמיה. וא"ת דם מישרג שריג ונופל מעל החתיכה ואינו אוסרו, אבל חלב מיסרך סריך ונדבק בחתיכה ואוסרה, הא דריש מרימר [קי"א.] הילכתא בין כחלא בין כבדא תותי בשרא שרי דאין הדם והחלב שבהן זב על הבשר שהבשר למעלה מהן, עילוי בשרא דיעבד שרי, אף ע"פ שדם וחלב זב על הבשר שתחתיהן, דדם מישרג שריג ונופל, וחלב אע"ג דסריך חלב שחוטה דרבנן, הילכך אפי' אותה חתיכה שתחתיהן ידיח ודיו. ועוד דרתיחה דקאמר שמואל [צ"ז:] מלוח הרי כרותח, צלי קאמר ובצלי הרי אמרינן דיעבד שרי. הילכך בין דבוק בכפל שקורין פלאנק, בין תלוש ונמלח עמו אפי' מליחה שאינו נאכל מחמת מלחו שרי בדיעבד, כדפסק מרימר הילכתא משום דחלב שחוטה דרבנן ומקילנן ביה בדיעבד, ויחתוך הכחל מן הכפל וידיח יפה כל אחד וא' ויבשל כל אחד וא' לבדו ומותר, ואע"ג דלעניין כי נצלו ביחד לא (אמרי) [בעינן] הדחה, מיהו היכא דאפשר להדיח יפה הוא שידיח. והא דרב מרי [קי"ב:] דאימלחה ליה חתיכה דנבילה בהדי דשחוטה ואתא לקמיה דרבא וא"ל הטמאים לאסור צירן ורוטבן, צירן הוא שמנונית הנבילה שהמלח מוציא ונבלע בשחוטה, [ו]בנמלחו בכלי שאינו מנוקב קמיירי, ואפי' היו שניהם שחוטים [הוי] אסרינן משום דם דבלעי אלא כך היה מעשה, דאי בכלי מנוקב לא היה אוסר דקיי"ל דכל זמן שזו פולטת זו פולטת וכשזו נחה זו נחה, והיינו דקא פריך עליה וליפשוט ליה מדשמואל דאמר מלוח הרי הוא כרותח ובלעו מן הדם שמונחין בתוכו אחרי נוח מפליטתן ולהכי אסור, ומשני אי מהתם הוה אמינא ה"מ דנאסרה השחוטה, משום דם המונחת בתוכו שבולעת השחוטה, אבל משום ציר דנבילה לא תיתסר השחוטה, קמ"ל דנאסרה משום ציר אם אחרי פליטתן הדם הונחו יחד. א"נ מלוחה דרב מרי בכלי מנוקב ורבא משום ציר דוקא אסר ליה דציר חזק הוא ונבלע, ואם היו צולין נבילה ושחוטה יחד היה אוסר משום ציר, אע"ג דלא אסר לה משום דם דמישרג שריג, במליחה נמי אע"ג דלא אסר משום דם בכלי מנוקב משום ציר אוסר, אבל כחל שרי כדפרי'. ומהנהו אטמהתא [צ"ז:] דאימלחו בי ריש גלותא בגידא נשיא לא ילפינן מידי להכא, דאיכא למימר דמאן דשרי סבר אין בגידין בנותן טעם ואפי' בנתבשל הוי שרי. מיהו הא גמרינן מינה דכל איסור הנצלה עם ההיתר ואינו אוסרו, במליחה נמי לא אסר ליה, מדא"ל רב אשי לרבינא מאי דעתך דאסרת ירך שנמלח בה גיד הנשה כדשמואל דאמר מליח הרי הוא כרותח והאמר שמואל לא שנו אלא שנתבשל בה אבל נצלה בה קולף עד שמגיע לגיד ואמאי אסרת ליה, אלמא מליח כצלי, וממילא דבר האוסר בצלי כגון חלב וציר של חתיכה טמאים אוסר במליחה. ומטיבותיה דמר דבריי דברים ומנוזותיה ולא כלום. ופי' דמילתא דשמואל הכי הוא, כל איסור והיתר שנאסרו יחד בבישול, אם כבשן יחד הרי הוא כבישול, ואם מלחן יחד הרי הן כאלו נצלו יחד, וגיד הנשה וכבד וכחל האוסר את הבשר בבישול, אוסר נמי בכבישה למ"ד יש בגידין בנותן טעם, אבל בצלי אין אוסר, כדאמרי' בכבד וכחל עילוי בשרא בדיעבד שרי, ובגיד הנשה אמרי' אבל נצלה קולף והולך עד שמגיע לגיד, במליח נמי לא אסרי, אבל בחלב דאוסר בצלי כדאמר [צ"ז.] שאני חלב דמפעפע אוסר נמי במליחה אם נמלח עם הבשר אם אין שישים. וכן חתיכה של נבילה שאוסרת משום ציר ומשום רוטב נראה לי דאוסרת בצלי, דציר ורוטב דנבילה מפעפעין בבישרא כשרה, וכיון דהכי במליחה נמי אוסר אם אין ששים בהיתר לבטלו. ובשנת תתק"ב לפרט הובא לפני כפל אחד יבש בין פסח לעצרת אשר נמלח בכסליו בעת שנמלח בשר לייבש והיה הכחל דבוק בכפל ונחתך הכפל לחתיכות עם הכחל ובשר אחר יבש עמו אך לא היה ס' בבשר וברוטב לבטל החתיכה שעליו הכחל, ואסרתי הכל אע"פ שהיה הכחל יבש ולא היה בו חלב שלא חילקו חכמים בין מניקה שיש בו חלב לשאין מניקה שאין בו חלב ואסרו הכל בבישול אלא אם כן יבטל בס', ושאר בשר יבש שהיה בבית שלא נתבשל [עמו] היתרתי כדפרישית לעיל דחלב שחוטה דרבנן ומקילינן ביה בדיעבד בין בצלי בין במליחה שהוא כצלי, ועוד דאיכא למימר שמא זה הכפל שהכחל [בו] כשנמלח (בו) ניתן בכלי בשוליו והכחל למטה וכלי מנוקב היה וזב החלב דרך נקבי דדי הכחל לשולי הכלי ולא נגע בבשר, ואי נמי נגע כגון שהיה החתיכה בין החתיכות ובלעו החלב שיצא, דילמא אותן חתיכות כבר (נתעכלו) [נאכלו] ואלו כשירות הן ואחזוקי איסורא מספיקה לא מחזקינן. ועוד אפי' אמרי' דין כחל על כל החתיכה, הרי היו בכלי שנמלחו בו יותר מס' חתיכות ואפי' אם נתבשלה עמהם היו מבטלין [אותה], וכל שכן במליחה שאינה כבישול אלא כצלי שמבטלין אותה, ומצינו בצלייה קולא מן הבישול כדאמר לעיל כחלא עילוי בישרא בדיעבד שרי, ואם נתבשל עם הבשר אוסר, וכן בגיד הנשה אמרינן [צ"ו:] למאן דאמר יש בגידין בנותן טעם לא שנו אלא שנתבשל בה אבל נצלה בה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד, אלמא אינו אוסר בצלי והוא הדין למליחה.
